היירוס אולטרה מרתון 80 ק"מ בהרי ירושלים – ריצה בזוג.

זה בדרך כלל בא לי בקלות. לכתוב.
הרגשות שעולים על גדותיהם אחרי מרוץ יעד שהתאמנתי אליו הרבה, משתוללים ורוצים לצאת החוצה בצורה של מילים, משפטים, סיפור.
אבל הפעם זה לא קרה.
סיימתי את היירוס אולטרה מרתון 80 קמ בהרי ירושלים בתחושה אחת דומיננטית –
אני רוצה עוד.

וזה נתן לי שקט ושלווה.
מקום רגוע ונינוח – הגעתי הביתה. אני רוצה לחוות עוד מזה, להתפתח, לגלות דברים חדשים שלא ידעתי, ללמוד. אני רוצה עוד.

כמה ימים לפני ההיירוס, דיברתי עם נדב, בני האמצעי בן השמונה על התחרות.
לנדב יש קטע כזה, שהוא מדבר כמו מבוגר. למעשה אפשר ממש לנהל איתו שיחה של גדולים, בין לבין השתוללויות שובבות.
"אני מבין למה את רצה הרבה, אני גם אוהב לרוץ, אבל אני חושב שלרוץ 80 קמ בלילה בשטח עם עליות וירידות וכל ההשקעה – זה לא שווה את זה"
הסברתי לו ש"שווה את זה" זה ביטוי סובייקטיבי, שעבורו זה לא שווה, אבל עבורי כן, כי מה שאני לומדת מהאימונים לתחרות ומהתחרות עצמה, ומה שאני מרגישה כשאני מסיימת, במיוחד כשאני רצה עם אבא, כל כך שווה את זה עבורי.
לא נראה שהוא השתכנע, ואני בתוך תוכי רק התפללתי שזה אכן יהיה שווה את זה.

יום המרוץ

מצד אחד מרגישה שאנחנו מוכנים. אסף ואני התאמנו ביערות הכרמל בלילות בתוואי דומה לתחרות, רצנו שעות ארוכות גם באימונים, יודעים מה מצפה לנו ומכירים את המסלול היטב. בטוחים בעצמנו, דרוכים ומחכים כבר להתחיל.
מצד שני, חששתי מאוד. רציתי לסיים את הריצה הזאת בצורה טובה, לעשות את הכי טוב שלי. בכנות, לא רציתי רק לסיים. רציתי לסיים את זה טוב. וזה מלחיץ.

לקחנו צימר בעין כרם, קרוב לזינוק, כדי לישון ולנוח היטב לפני לילה ארוך של ריצה. אסף נרדם ואני מתהפכת מצד לצד. לא מצליחה להרדם. מבינה ששינה כבר לא תהיה אז קוראת שוב ושוב את תיק המרוץ, משננת את המסלול שוב, מדמיינת איך נרגיש בכל שלב.

ואז קיבלנו הודעת ווטסאפ.
שריפת ענק בירושלים. בדיקה מהירה מגלה שהשריפה היא על מסלול התחרות.
אסף די אדיש להודעה, ואני מבינה – ההיירוס לא יתקיים.
אחרי כמה שעות של נסיון לדלות עוד ועוד מידע על השריפה ואם יתקיים המרוץ, קיבלנו החלטה להגיע לאיזור הכינוס, להתארגן כאילו כן יהיה זינוק, ובמקרה הכי גרוע, לצאת לאולטרה עצמאית, במקום אחר.
חצי שעה לפני הריצה קיבלנו הודעה על מסלול חלופי. המסלול כולל חזרות הלוך ושוב פעמיים, על קטע טכני שבו עליות וירידות קשות.
בשלב הזה דיברתי עם עצמי וקיבלתי החלטה – אני הופכת את השינוי הזה לנקודת חוזק.

צילום: spotalli

האימונים שלנו כללו לא מעט אימונים מנטליים של חזרות מייגעות על אותו קטע, אנחנו יודעים לצלוח את זה.
במוחו של אסף הנתהל כנראה דיון דומה, אבל כל אחד היה עם עצמו.
נשימה עמוקה, הזנקה. יוצאים לדרך.

את שמונת הקילומטרים הראשונים לא הרגשתי. הם היו כמו ריחוף בתוך אדים של התרגשות. נזהרת לא לרוץ מהר מידי, מזכירה לאסף להזהר. אסף כהרגלו מדבר עם כולם ואני מנסה למצוא את השקט שלי. מרגישה בטוחה, אבל גם חוששת.

מתחנת יד קנדי התחלנו להריח את עשן השריפה, לאט לאט בריצה אל תוך היער הריח החריף, והאויר היה סמיך. דאגתי. הרגשתי כאילו אני רצה לכיוון השריפה. העשן הכביד.
כשנכנסנו אל תוך היער העיניים כבר התחילו לשרוף, הנשימה הרגישה שטוחה. לא ידעתי אם זה בגלל העליה או בגלל העשן, אבל הרגשתי שתמרור אזהרה גדול ניצב שם, מחכה להתייחסות.
העלתי בקול בפני אסף את מה שחשבתי בליבי-
איך נדע האם ומתי אנחנו לוקחים סיכון גדול מידי? דמיינתי כותרת – "מאות אנשים נלכדו בשריפה באולטרה מרתון בירושלים". תמיד כשאני שומעת על אסונות כאלה, אני אומרת לעצמי – איך הם לא חדלו כשהבינו שהם בסכנה?
מחשבות של פרישה המשיכו ועלו. הבריאות חשובה לי מהכל, שעות רבות של שאיפת עשן עלולות להיות מסוכנות ובעלות השלכות קשות.
עברנו את תחנת רענון בר גיורא, ירדנו את ירידת הצינור התלולה והטכנית לתחנת בידוק ומים "בר בהר". שם עמד דניאל, מטעם ההפקה. "אנחנו בסדר דניאל? אנחנו בסכנה?" דניאל אמר "אתם בטוחים, אם היתה סכנה היינו קוראים לכם לחדול". נרגעתי קצת, הסתובבנו והמשכנו בעליה.
בדרך חזרה ביער, הרוח שינתה כיוון והאויר התנקה. הבנתי שזו היתה אפיזודה חולפת, ואנחנו יכולים להרגיש בטוחים עכשיו.
התקדמנו לאורך המסלול, עבדנו לפי התכנון:
חטיף קליף/ג'ל כל 45 דקות, מלח כל שעה וחצי. נשאנו את כל האוכל עלינו בתיקים, לא נעזרים בתחנות למעט מילוי מהיר של מים (ותודה למתנדבים המדהימים בתחנות שעזרו לזה להיות באמת מהיר!) לא עוצרים בתחנות, ממלאים מים וממשיכים. במקומות שניתן היה בהם לרוץ רצנו, בעליות תלולות וירידות טכניות הלכנו בקצב מהיר ככל הניתן, ניסינו למצוא את הקצב הנכון שלא יעלה בדופק גבוה מידי. כל הזמן קדימה, בלי עצירות. מנטרים כל הזמן את עצמנו ואחד את השני. מציעים פתרונות אחד לשני לכל אי נוחות שעולה. מזהירים מפני מכשולים בדמות אבנים ושורשים בדרך. מחזקים אחד את השני, לפעמים במילים, לפעמים במגע, לפעמים בשתיקה.
"תאמיני. תאמיני . תאמיני " אמרתי לעצמי בכל רגע שהרגשתי שכוחותיי נחלשים.
המסלול החדש הלוך חזור יצר מפגשים חוזרים עם רצים אחרים, קיבלנו זריקת עידוד מחיוכים ומילים של הרצים, וניסינו לעודד בעצמנו. כשהגענו לנקודת הסיבוב הבנו שעלינו לחזור על הכל שוב ושוב. העליה של סינגל הפיראט הרגישה אחרת בעליה , אחרת בירידה, אחרת בחושך ואחרת באור. בשלב מסויים כבר לא הרגשתי שאני רצה הלוך חזור, התייסחתי לזה כמו קו ארוך של מסלול שעתיד להגמר. הזכרתי לעצמי שזה ייגמר.
זה ייגמר.
קילומטר 50 הגיע. חיכיתי לו. בכל ריצה שרצתי מעל 50 קמ, באימונים ובתחרויות, נקודת ה50 ריגשה אותי, ומשום מה, נתנה לי פתאום כח.
בשביל הקילומטרים שאחרי ה50 אני עושה את כל זה. בנקודה זו, כשהגוף מרוקן,  מתחילות לעלות תחושות של התרוממות רוח, שאין בשום מרחק אחר. בשום דבר אחר. הפנס כבר ירד מהראש, האור עלה ומטוסי כיבוי אש חגו באויר מעלינו.
היה לי כח, הרגשתי שמחה. בדקתי לצידי שגם אסף מרגיש חיוני כמוני. קיוויתי שרק נמשיך ככה שנינו עד הסוף.
בתחנות אמרו לי שאני האישה הראשונה. ניסיתי לא להיות מושפעת מזה, לא לטוב ולא לרע, לעשות את הביצוע הכי טוב שאני יכולה לעשות בריצה הזאת, בלי קשר למיקום לעומת האחרות. המפגש על המסלול עם הנשים האחרות היה מרגש בכל פעם. זה נתן לי כח. היינו מעטות, נשים חזקות שרודפות אחרי החלומות שלהן. הרגשתי חלק ממשהו גדול ועוצמתי בכל פעם שפגשתי אותן.
"אני רוצה את זה. אני ממש רוצה את זה" אמרתי לעצמי, כדי לא להתפתות לעבור להליכה במקומות שבהם ניתן היה לרוץ. "אני רוצה את זה".
תחנת אבן ספיר, ממנה התחיל הסוף. קילומטר 64.

צילום: spotalli

טיפסנו את העליה ליד קנדי.

צילום: spotalli

משם, התכנון היה להגביר בשלב זה, בייחוד בקטעים של דרך סלולה ונוחה בירידה. בהתחלה אכן כך היה אבל השמש התחילה לעלות, יקדה מעל ראשנו והרגשנו את חום הגוף הולך ועולה.
ידענו שאם נצליח להגביר, נרד אפילו מ12 שעות, מה שלא העזנו לחלום בחלומות הכי רטובים שלנו על ההיירוס. אבל המחיר של זה היה עלול להיות כבד. ניהלנו את הריצה בסוף לפי חום הגוף, רצנו לאט, שפכנו על עצמנו מים, עברנו להליכה כדי להתקרר, וכך המשכנו בריצה/הליכה לעבר קו הסיום.
בשלב זה כבר הבנתי שעשינו את זה. הצלחנו לעמוד במשימה שלפני כמה חודשים חששתי שהיא גדולה עלינו, שאנחנו לא מספיק מנוסים בתוואי שטח טכני, שאנחנו לא מספיק מנוסים בטיפוס כזה.
סיכמתי לעצמי בראש בקילומטרים האחרונים את מה שעברנו והבנתי שלכל קילומטר במסלול היתה תשובה באימונים. כל אימון לימד אותנו עוד משהו שעזר לנו במרוץ עצמו. כל סינגל שבחרנו לרוץ בו, כל אימון חזרות מנטלי. הצלחנו.
החיוך לא ירד לי מהפנים כל הקילומטר האחרון. הזמן בשעון הראה 12 שעות ו13 דקות. לא האמנתי. פשוט לא האמנתי.

עולים על הגשר שכל כך חיכינו לחזור אליו, מחזיקים ידיים, עוברים את קו הסיום בידיים מונפות מעלה.

צילום: spotalli

נשיקה.
12:13. מקום 1 בנשים.

צילום: spotalli

הלב רוקד,
ואני רוצה עוד.

צילום: spotalli

9 תגובות ל “היירוס אולטרה מרתון 80 ק"מ בהרי ירושלים – ריצה בזוג.”

  1. תמיד אוהב לקרוא את הפוסטים של אחרי מרתון או אולטרה שלך, במיוחד מוקסם מהקשר שלכם, אתם זוג משמיים שעוברים את החוויות הכי מטורפות ביחד תמשיכו זה מקסים.
    כל הכבוד לשניכם
    חמי/מני

  2. כתבת יפה ומרגש! כל הכבוד על הדרך והעצמה הזוגית. תענוג לראותכם כך יחד!!
    כל הכבוד על התוצאה והמיקום אלופה שכמותך
    מאחלת לעוד הרבה ריצות משובחות❤️

  3. אתם פשוט מדהימים, מרגש לקרוא, כמי שעשה כבר שני מרוצי אולטרה, מזדהה עם כל מילה, באמת כל הכבוד!!!

  4. גאה בכם המוני המונים, אבל בך יקירה באופן מיוחד-
    גאה בך בדרך השיתוף שלך, מציינת כל פרט בצורה כזו
    שגורמת לחשוב שאני איתך שם.
    מאחלת לך לכבוש כל פיסגה שרק תחלמי.
    אוהבת המוןןןןןןןןןןןןןןןןןן 3> 3> 3>

  5. מוכשרת בכל מה שאת נוגעת בו. בריצה, בכתיבה, באיור, בצילום.
    את מסמנת מטרה ומגיעה אליה בשקט, בצניעות, ובהצלחה גדולה.
    אין ספק ששניים זה כוח. הזוגיות שלכם מדהימה ומעוררת השראה.
    תענוג להיות מתאמנת וחברה שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *