אני חייה את חיי בעצימות גבוהה.
כמו באימוני ריצה גם בחיים, עצימות גבוהה זוללת אנרגיה, דורשת ריכוז.
עצימות גבוהה דורשת סף סבל גבוה.
וכשהגעת ליעד של תכנית האימונים שלך, אתה מרגיש בו זמנית מוצף ומרוקן.
מוצף בהישגיות, בסיפוק, מוצף גם בעומס בקושי ולא פעם גם בכאבי שרירים, מפרקים ורצועות.
מוצף בכל זה,
ומרוקן מאנרגיה.
עייף מלחשוב.
צמא לשקט.
ריק.
והריק (וואקום) הזה נפלא, כי הוא מכיל בתוכו כל כך הרבה.
לא פעם, משתפים אותי מתאמניי, בריק הזה שמגיע אחרי הגעה ליעד.
הם מדווחים על עירפול מחשבתי, חוסר יכולת להתרכז בפעולות פשוטות, חוסר יכולת להתרכז בעבודה ולעיתים אפילו חוסר רצון לקום בבוקר.
לא, אל חשש, אני לא מדברת על דכאון. אני מדברת על יממה, או לעיתים כמה יממות של ריק.
הם מודאגים, הם חוששים שאולי הגזימו, הם מקבלים זריקת פרופורציה ומגמדים לעצמם את מה שעשו ומרגישים מטופשים שייחסו כל כך הרבה חשיבות למטרה אחת. הם לעיתים כבר רוצים לתלות את הנעליים ולא לרוץ יותר לעולם. אני יודעת, זה קורה גם לי.
אבל הריק הזה נפלא, כי הוא מאפשר.
הוא מאפשר לדברים חדשים להכנס. להכנס, אבל בטיפטופים, בנזילה איטית. מזוקקים יותר וברורים יותר, לא יותר מידי מהר כי הריק הזה מוצף ומלא מאוד. וגם לא יותר מידי לאט כי הריק הזה קורא להתמלא. בתוך ריק העייפות שמלווה את תחושת ההישגיות יש חורים קטנים שעם הזמן הולכים וגדלים ומאפשרים לעוד ועוד חלומות חדשים להכנס, בזהירות.
כמו באימוני ריצה גם בחיים, עצימות גבוהה דורשת יותר מהכל – אמונה.
כי כשאתה ניגש למשימה עצימה מאוד ולא מאמין שתצליח לעמוד בקצב או במרחק האקסטרימי, או יותר נכון מאמין בכל ליבך שאין סיכוי שתצליח (גם אם כל הפרדיקטורים מראים שכן)- אתה באמת לא תצליח לעשות את זה. זה דורש אמונה.
האמונה הזו, גם היא צרכנית אנרגיה. האמונה היא פעולה עצימה בפני עצמה:
לעמוד מול המתנגדים ומול כל אלה שאומרים לך שאין לך סיכוי, או שירדת מהפסים.
להאמין זאת פעולה קשה! בעיקר כשצרכן האנרגיה העיקרי, הוא הצורך לעמוד מול עצמך שאומר לך שלא תצליח.
אני חייה את חיי בעצימות גבוהה ובאמונה שאוכל לעמוד בה.
עוסקת רק במה שמעניין אותי ועושה לי פרפרים בבטן, גם אם אחרים מצקצקים. זונחת את מה שכבר לא מעניין אותי, בלי סנטימנטים, הכי מהר שאפשר, רק כדי לפנות מקום לעולם החדש להיבנות. שמה את כל הביצים בסל אחד ומסכנת הכל, כן, מוכנה גם להתרסק. לפעמים אפילו מקווה להתרסק, כדי שיצמח משהו חדש.
ומתרסקת.
לא פעם.
כמו באימונים, גם בחיים, יש המחפשים אתגרים שדורשים מהם לעיתים לדחוק את הגבולות של עצמם, לחקור, לדחוף, להזהר לא ליפול, להחזיק מעמד, להאבק בשיניים.
מולם מוצבים הרצים להנאתם בשדות, בשבילים, בהרים ובכביש, נהנים מהדרך, קוטפים חיוכים, רגועים, נהנים מההוויה, מהעשייה היומיומית, שלווים. ולא אכפת להם שניצב שם הר שאפשר לטפס עליו, מטאפורית כמובן. או שיש איזה מרחק מסויים שאפשר אולי לרוץ.
אוי, כמה שאני מקנאה בהם על זה.
אבל אני, חייה את חיי בעצימות גבוהה.
עצימות גבוהה ואמונה שאוכל לעמוד בה.
וזה זולל כל כך הרבה, אולי גם מסוכן, או מטופש ואולי יום אחד זה יעבור לי וארצה גם אני לרוץ בשדות ולהנות מהדרך ושלא יהיה אכפת לי שניצב שם הר.
אבל בינתיים אני חיה ככה.
וזה משאיר אותי בריק.
אבל הריק הזה נפלא,
ומאפשר,
לדברים חדשים לצמוח.