המסע שלי לעולם האולטרה התחיל אחרי מרתון טבריה, ינואר 2016, שהיה המרתון השני שלי ושל אסף, בעלי. את רוב המרוצים והיעדים עשינו ביחד. יד ביד בהכנות, יד ביד על קו הסיום.
אם אני זוכרת נכון, האולטרה היה בכלל רעיון של אסף. כחובבי אתגרים אנחנו הרבה פעמים מוצאים את עצמנו מול משימות שלפעמים רק מלחשוב עליהן הדופק מתחיל לעלות. התפקיד ביננו מתחלק בדרכ בצורה מאוד שיוויונית – הוא מעלה חלום ביזארי, אני דואגת לפרקטיקה – שנגשים אותו.
כיעד לאולטרה הראשון, כשאנחנו מחוזקים מתכנית אימונים מאתגרת למרתון טבריה וקיצוץ של 4 דקות מהיעד המתוכנן על אף התנאים הקשים, הרגשנו שיש לנו את הכח לעשות כל מה שנבחר, בדקנו אפשרויות ובחרנו באולטרה מרתון "הארץ המובטחת – ים אל ים", שהיה עתיד להתקיים באמצע אפריל, בו רצים 70 קמ עם טיפוס מצטבר של 1600 מטר ממודיעין לירושלים, דרך השטח.
על אף היותי מאמנת ריצה בעצמי, היה חשוב לי לשמוע דעות של מאמני ריצה ותיקים שיש להם נסיון בהכנה לריצות אולטרה מרתון, אם נכון ומתאים לי תוך ארבעה חודשים מהמרתון לעמוד במשימה הזו. לשמחתי, קיבלתי את ברכת הדרך, עם סייגים של זהירות יתרה ו"ירידה מהעץ" אם נגלה שהגוף לא זורם עם מה שקבענו לו.
לקחנו כמה שבועות התאוששות מהמרתון, והתחלנו בהדרגה לבנות בסיס לאימונים לאולטרה הראשון שלנו.
המרחקים עלו, ובתכנית שילבתי ריצות שאני קוראת להן "ריצות אקסטרים". כן אני יודעת, כל אחד והאקסטרים שלו, לא הלכנו לטפס על האוורסט, לא רצנו במדבריות, גם לא רצנו בקצבים מטורפים, אבל שילבנו ריצות שהמאמץ הפיסי ובעיקר המנטלי בהן היו קיצוניים. לפחות ביחס למה שיכולנו באותה תקופה.
את מרתון ירושלים הכנסנו בתור אחד האימונים, שם צברנו בטחון לגבי היכולת שלנו לרוץ בעליות.
פתאום משום מקום, התחילו שמועות ברשת שמרוץ "אולטרה מרתון מים אל ים" מבוטל.
מהר מאוד השמועות קיבלו צורה של אימייל רישמי מטעם המארגנים,
שלא הותיר לנו ברירה אלא לשאול את עצמנו – מה עכשיו?
כמה ימים עברו בחיפושים אחר מרוץ אחר באפריל, כולל זריקת רעיונות על מרוצים ברחבי העולם.
העזתי לרגע לחלום על יעד שהיה נראה לי לא בר השגה, רחוק מאוד, קשה מאוד. מיועד למנוסים יותר ממני, ל"תותחי עליות": אולטרה טרייל חיפה, 80 ק"מ במעלות ומורדות חיפה, עיר מגורנו, עם 1800 מטר גובה מצטבר.
המרוץ רחוק יחסית, בספטמבר.
אולי, אם נתאמן נכון,
נתחזק,
נשקיע,
לא נוותר,
נרוץ עליות והרבה,
נאמין,
נוכל לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי באותה נקודת זמן
ונצליח להשתתף ולסיים את מקצה 80 קמ באולטרה טרייל חיפה.
אולי.
נרשמנו.
פתחנו יומנים ובדקנו איך אנחנו משבצים מסגרת תובענית של אימונים לאולטרה מרתון בלי לפגוע בחיי המשפחה והילדים שלנו, ובלי לפגוע בעבודה שלו ושלי. הנדסנו את זה. זה כלל הקרבות, בעיקר כספיות – בייביסיטר בשעות הקטנות של הלילה/בוקר שיכולה כבר לחסוך למשכנתא אחרי תקופת האימונים הזו, וגם הקרבה של כמה שעות שינה טובות. היה חשוב לנו להגיע חזרה מריצות הנפח של שבת לפני שהילדים מתעוררים, וככל שהריצות מתארכות, שעת ההשקמה מוקדמת…ללילה שלפני.
אולם, חדורי מטרה ומוטיבציה, ומשקשקים עד עמקי נשמתנו, התחלנו בתכנית האימונים החדשה.
לאט לאט עלו המרחקים, נכבשו עליות, ועוד עליות.
עליות חיפה – פרויד, דרך הים, סטלה מאריס, אינטרנציונל, הפכו להיות מגרשי המשחקים שלנו. לא, זה לא נהיה קל יותר. זה ארוך, מתסכל וסזיפי.
בחודשים החמים של האביב והקיץ, בילינו בריצות חמות ורטובות.
אבל אוי, איך אהבנו את הדרך. אהבנו את הזמן הזוגי שהאתגר זימן לנו. אהבנו את הקשיים ואת המאמץ המשותף להתעלות עליהם. אחד מרים את השניה. גם הפוך.
התחלנו ללמוד את המסלול לפרטי פרטים. קטע קטע רצנו. עד שהכרנו כמעט כל אבן בו.
הסתכלנו שוב ושוב על המפה. ניסינו להפוך את הבלתי אפשרי, הבלתי הגיוני , למשהו ישים, שבאמת עומד לקרות.
מידי פעם החששות היו עולים, שלי בעיקר. כל כך קשה לסיים קטע אחד, איך אשלים ככה 12 קטעים?
איך נרוץ עוד בעליה מהטכניון לאוניברטיסה, לאחר שכבר טיפסנו מהנמל עד לשם?
מפעם לפעם התחלתי להאמין שגם מה שנראה בלתי אפשרי , בסוף מתברר כבר השגה.
הדפתי את המחשבות החששניות האלה הצידה והתרכזתי במה שקורה כאן ועכשיו בתכנית:
אני מתחזקת. אני מתחזקת. אני מתחזקת. אני עוד לא חזקה, אבל אני יותר חזקה ממה שהייתי, ואולי, אולי, אני אוכל באמת לעשות את היעד הזה ולרוץ 80 קילומטר ברחבי חיפה בסוף ספטמבר.
הריצות יחד חיזקו את שנינו. ידענו שנינו, מה כל אחד צריך ברגע של משבר. ידענו איך להעביר את השעות הארוכות יחד. זרענו בטחון אחד בשני.
טלפון אחד בסוף חודש יוני, בשעת ערב מאוחרת, קטע את האידיליה הזו מהר מאוד.
בעודי מתכננת ב"סטרבה" את מסלול ה45 ק"מ לסוף השבוע, הפעם הראשונה בה ארוץ מרחק של יותר ממרתון ובזמן שאסף נמצא בריצה עם מרב, חברה שלי,
שמעתי צלצול טלפון וזיהיתי את המספר של מרב על הצג.
לא הבנתי למה היא מתקשרת, הנחתי שאולי הרגישה לא טוב והתקשרה לספר שהפסיקה את הריצה.
אבל אז אני שומעת את אסף מדבר. בטון אחר, שלא שמעתי מעולם.
"אני בסדר. הזמנו אמבולנס, אני בסדר".
מה שהדליק לי מיד נורה אדומה והבנתי שבסדר, הוא לא.
תוך כדי נסיעה לבית חולים רמב"ם לפגוש שם את אסף ומרב, התמונה התבהרה והתחלתי להבין משיחה עם מרב מה קרה.
אסף רץ ליד פח אשפה שבצבצה ממנו חתיכת זכוכית שחדרה במהירות את כל שכבות העור השרירים והעורקים של הירך עד העצם. בדיעבד רק הבנתי, שהיה בסכנת חיים ממשית. אסף איבד כמויות גדולות של דם עד שהצליח יחד עם מרב בעלת התושייה לעצור את הדימום בשטח, והגיע עם לחץ דם נמוך מאוד ובמצב קשה לבית חולים.
רועדת כולי, הגעתי לבית החולים, הובילו אותי לחדר הלם. ראיתי אותו, לבן. סובל מכאבים, נאנח. הוא לא הוא.
לידו זיהיתי הר גדול של שמיכות בית חולים ספוגות בדם. היתה שם גם שקית, עם בגדי הריצה שלבש והנעליים. הכל ספוג בדם.
קראתי אליו, לא ענה לי.
הוציאו אותי מחדר הלם. אמא שלו הגיעה לחדר מיון, ופתאום הגיעו גם שני חברים שלנו, עידן ואבישי. ואנחנו כולנו בשוק. רופא סיפר לי בחטף שמכניסים אותו לניתוח, שאיבד הרבה דם, פגיעה בעורק, שרירים חתוכים, יסגרו הכל בניתוח ולהתכונן לשיקום ארוך…
עוברת שעה ועוד שעה, ואף אחד לא יצא אלינו. חשבתי על הרע מכל בעודי מנסה לחשוב על סיום מפתיע של ניסים מהאגדות, הזמן לא עבר, והדמעות…
אחרי שלוש וחצי שעות, יצא אלינו רופא ותיאר את התמונה כולה. ניתוח מסובך, סגרו שכבה אחרי שכבה, קיבל ארבע מנות דם, ונשאר רק לקוות שלא תהיה פגיעה בתפקוד.
את הימים הראשונים באשפוז, העברתי בתקוות חזקות לאיזה נס. דיברו איתנו על שיקום ארוך, היתה אישה אחת שאפילו חשבה שחשוב כבר עכשיו לשתף אותנו באמונה שלה שהוא יזדקק לשיקום של שנה מחוץ לבית. אני קיוויתי שהיא מדברת שטויות. סירבתי להאמין לזה.
ביום השלישי אסף קם והתחיל ללכת.
אחרי חודש כבר רצנו יחד 2 קילומטר.
עם הרבה חיזוקים ופיזיותרפיה שאסף עבר, כח רצון עז ומחשבות חיוביות, שלושה חודשים אחרי האירוע, הוא כבר חזר לשגרת ריצה מלאה ללא כאבים.
קצת אחרי שזה קרה, כשהתפניתי לרגע לשבת ולחשוב, הבנתי שאני צריכה לקבל החלטה. לוותר על המרוץ, או לעשות אותו לבד.
באותה נקודת זמן זה היה נראה בלתי אפשרי. לעשות את זה לבד. הרי אני לא יכולה לרוץ כל כך הרבה שעות לבד, חשבתי אז. אני לא מסוגלת לנווט לבד, ולהרים את עצמי כשקשה, ולדאוג לעצמי לעידוד, ובכלל מה אעשה כל הזמן הזה..עם מי אדבר. על מה אחשוב.
ובאותו הרגע שהבנתי שזה נראה לי בלתי אפשרי, החלטתי שזה מעניין אותי מספיק לגלות האם זה בכל זאת כן.
החלטתי שאני הולכת על זה לבד.
מסלול ריצת 45 הקילומטרים עוד היה פתוח לי במחשב מאז אותו רגע שקיבלתי את הבשורה על הפציעה. החלטתי שאני עושה את הריצה בכל זאת. שבשבילי היא מסמלת החלטה שלמה להמשיך וללכת על המטרה, גם אם זה אומר לעשות את זה לבד.
מאז, רצתי מרחקים ארוכים באימונים לבד, הכרתי מחדש את האוזניות. מוסיקה הפכה לחברה טובה שלי לדרך. היו שירים שריגשו אותי באמצע ריצה עד כדי דמעות, היו שירים שהקפיצו אותי קדימה, היו שירים שעזרו לי לנדוד עם המחשבות רחוק מהקושי והכאב ששעות של ריצה מייצרות.
אהבתי להיות לבד. זה היה חדש לי ומיוחד. נהניתי גם מהפינוקים שחיכו לי בבית אחרי ריצה ארוכה. מהתמיכה של אסף מרחוק. מזה שהוא איתי כל כך, גם בלי להיות איתי.
אימון אחר אימון, קילומטרים זרמו כמו נהרות. עליות וירידות, עליות וירידות, שוב ושוב ושוב ושוב.
המסלול כבר חקוק בראש, התמונה מצויירת. אני יודעת בדיוק מה אחשוב ואיך ארגיש בכל אחת מתחנות ההחלפה בדרך. ויודעים מה, אני יודעת גם מה יקרה אם משהו ישתבש והדברים לא ילכו לפי התכנית. גם לזה אני מוכנה.
עם יראת כבוד למרחק, לגובה שאני צריכה לטפס, לקושי שבמשימה, לאי הוודאות שמרחפת מעל, על אף אלף תכנונים ותכניות, אני מבינה שעוד עשרה ימים בדיוק, אעמוד על קו הזינוק, של המרוץ הבלתי אפשרי הזה עבורי, אולי.
את הפרק השני והאחרון אני מקווה לכתוב לכם בבריאות שלמה וסיפוק גדול לאחר שאשלים את המשימה וארוץ 80 קמ באולטרה טרייל חיפה.
שולמן ……פשוט לקרוא ולהתרגש ממך
מאחל לך המון הצלחה במירוץ אני מאמין בך את ספורטאית חזקה ומקצועית
לראות מהצד את העיקביות שלך את ההתקדמות שלך ולראות ששום דבר לא יכול לעצור אותך
את רק בתחילת הדרך ואני מאמין שעוד תגיעי רחוק
מעריץ אותך
את פשוט אשת הברזל,
המודל לכח רצון והתמדה.
הי שימרית,
ריגשת מאד והצלחת להביא באופן כנה ועמוק את המורכבות שיש בלהיות רץ ואיש משפחה ויחד עם זאת את העוצמה שהריצה מלמדת אותנו עם הלבד שהיא מציעה. שמח בשבילך שהפכת משבר להזדמנות לצמיחה רוחנית. ואני איתך בלב ובעלייה בחיפה עיר מולדתי היקרה. מצפה לטקסט הסיכום. תודה והמשך החלמה לבן הזוג שלך. ותודה ענקית למירב שהצילה את חייו.
דורון