המסע שלי לריצת אולטרה 80 ק"מ – פרק 2

יום המרוץ הגיע.
אחרי שמונה חודשים של הכנות, עליהן קראתם בפוסט "המסע שלי לאוטלרה טרייל 80 ק"מ", הגיע הרגע.
הימים שלפני המרוץ היו מוצפים בהתרגשות גדולה. ניסיתי להתנתק מכל דבר שהכניס לי אנרגיות שליליות ולהתפקס על החיובי. ברור לי שבמרוץ כזה, מה שיוביל אותי להצלחה זה פיקוס ושליטה.
השינה בלילות הייתה רופפת, בכל פעם שהייתי מתעוררת, ראשי התמלא בחישובים של קצבים, קילומטרים על תחנת המסלול, תזונה שאני צריכה לצרוך בריצה, זמנים.
זה ליווה אותי. יום ולילה.
והכל התנקז ליום אחד, יום המרוץ.
אולטרה טרייל חיפה, מקצה בודדים של 80 ק"מ, עם טיפוס מצטבר של 1800 מטר. מסלול המשלב ריצה עירונית בעליות וירידות חיפה עם ריצת שטח ביערות הכרמל.
הגעתי עם אסף לכינוס שעתיים לפני הזינוק. אני חושבת שדיברתי עם אנשים בכינוס, בעצם אני די בטוחה, אבל אני הייתי שם ולא שם. בראש הייתי כבר עמוק במסלול. דמיינתי תמונת ניצחון. ידעתי שיהיו קשיים, הכרתי את המסלול, ידעתי עד כמה הוא מאתגר, אבל קיוויתי שלא יהיה משהו שלא אוכל לשאת, ושאוכל לסיים.
המטרה הראשונה שלי הייתה לסיים בחיוך על הרגליים.
אבל היה לי גם יעד מוצהר של 10:30 שעות.
לפי האימונים האחרונים והמסכמת, ידעתי שאם הכל יתחבר ביום המרוץ, אוכל לסיים את המסלול מהר יותר, אבל פחדתי אפילו להגיד את זה לעצמי.
זינוק.
אני פותחת יחד עם אולטראיסטים מנוסים. משקשקת מפחד. לא מבינה מה אני עושה שם לצידם. לוקחת אוויר, ומזכירה לעצמי שאני יודעת מה אני עושה.
יודעת באיזה קצבים אני צריכה לרוץ בכל קטע מהמסלול, יודעת מתי אני צריכה לאכול ומתי לקחת כדור מלח. אפילו לא הסתמכתי על הזכרון, כתבתי לעצמי את זה על היד.
אצל אסף הפקדתי קלסר בו כתבתי מה אצטרך בכל תחנה, את כל חישובי הקצבים ותיק המרוץ.
ובכל זאת, הסתכלתי על הגדולים שלצידי ושיקשקתי.
בקילומטר הראשון התאמצתי להישאר בקצב האיטי שתכננתי. לא לתת לאדרנלין להשתלט, לרוץ את המרוץ שלי, ללא תלות בקצבים של האחרים. העלייה הראשונה התחילה, עלייה דרך השטח לכבאביר. עברתי להליכה מהירה בחלקים התלולים ואת עליית כבאביר רצתי כמו באימונים 300-200. 300 מטר ריצה איטית, 200 מטר הליכה מהירה. מצאתי שהקצב הממוצע כך יוצא מהר יותר מנסיון לרוץ את זה ברצף, ואני חוסכת כך אנרגיה שאני צריכה אותה כל כך בהמשך.
נותרתי בפער גדול מאוד מאחורי הרצים האחרים במקצה. למעשה לא ראיתי אף אחד באופק.
הזכרתי לעצמי שזה לא צריך להלחיץ אותי. אני עובדת לפי התכנית שלי, רק ככה אצליח לשמור כוחות ולסיים.
הגעתי לתחנה 2 בכרמל עם הרבה מאוד כח.
הצלחתי לשמור על האנרגיה בעליה הראשונה של המרוץ וזה היה סימן מצויין בשבילי. הירידה לכיוון הים התחילה ושם הגברתי כמתוכנן את הקצב. ניסיתי לא להגביר יותר מהקצב המתוכנן. באוזניות התנגנו שירים שהחדירו בי מוטיבציה ומצאתי את עצמי שרה בקול, מאפשרת למוסיקה להיכנס לנשמה ולהרים אותי. בולעת את המילים והקצב.
עד תחנה מספר 5 התנהלתי בקצב נוח ואיטי, תוך כדי שאני שותה, אוכלת ולוקחת כדור מלח לפי תכנית התזונה. פגשתי מידי פעם מתאמנים שלי שהשתתפו במקצה שישיות. את התחנות עברתי מהר בלי להתעכב. רק העברתי את הצמיד במכשיר הבקרה , לקחתי מאסף את מה שאני צריכה והמשכתי הלאה. אסף נסע אחרי מתחנה לתחנה.
בתחנה 5 הוא הצטרף למקטע הריצה הראשון שלו איתי.
כבר בתחילת הירידה לכיוון הנמל חוויתי את המשבר הראשון, מוקדם מידי, בקילומטר 22. תקף אותי כאב בצד הבטן. ניסיתי לקחת נשימות עמוקות וזה לא השתחרר. עמדתי בכיפוף לכמה שניות, לקחתי כדור אדוויל והמשכתי בקצב איטי. אמרתי לאסף שאני לא אדבר יותר, ושהוא יכול לדבר אלי. התרכזתי בנשימות עמוקות ובניהול הקצב כך שלא יכאב לי. כך העברנו את הריצה עד הנמל בשתיקה, אבל בחיבור מבפנים שלא מצריך מילים.

את העלייה להדר ביצענו לאט. בהליכה מהירה, כמעט ללא ריצה. ברחוב גאולה העלייה התמתנה וחזרתי לריצה. משהו השתחרר פתאום, זרם לי טוב. נפרדתי מאסף במעלה נחל גיבורים, התחברתי שוב לאוזניות והתגלגלתי למטה בקצב ריצה מהירה אך מבוקרת בירידה הארוכה.
את העלייה לתחנה 7 ניהלתי שוב על פי האסטרטגיה של 300-200. זה עבד יופי. מידי פעם ראיתי רצים אחרים, קריאות עידוד אחד לשני, וממשיכים הלאה. כל אחד לעצמו. כל אחד עם ההתמודדות שלו.

התחנה בטכניון סימלה בשבילי את תחילתו של החלק האחרון של האולטרה. המאמץ הגדול של העלייה לאוניברסיטה והריצה בשטח יערות הכרמל עוד לפני, ואחריו נותר לי רק להתגלגל למטה. התרגשתי לרוץ לכיוון האוניברסיטה, כי ידעתי ששם בתחנה 9 אפגוש שוב את אסף שילווה אותי לריצת השטח בלילה. עברתי את התחנה במהירות והתחלנו אסף ואני לרוץ ביער. על אף שרצתי מספר פעמים בחלק הזה של המסלול , ביום ובלילה, התרגשתי מחדש לראות את הנוף הלילי שנשקף ממרומי הר הכרמל. הסתכלתי למעלה וראיתי את הכוכבים, דמיינתי שהם שם בשבילי. הרגליים כבר עייפות. השרירים נוקשים, אני עדין לא מדברת, מרגישה שכל דבר שאעשה מעבר לפעולה הנחוצה של הריצה יגזול לי את שארית האנרגיה שלי, אז אני מתרכזת רק בלשים צעד אחד אחרי השני ולהתקדם. כל הזמן להתקדם. השביל לא נוח, סינגל צר עם אבנים שצריך לדלג מעליהן, איזורים של ירידות בדרדרת, חוצים בתוך היער, נכנסים לעומקו. חוצים במהירות את תחנה מספר 10 וממשיכים הלאה. בשלב זה חוויתי את המשבר השני שלי.
שלפוחיות בכפות הרגליים התחילו לדאוב והרגשתי שהרגליים שורפות בכל צעד. הגעתי להחלטה שאני מתרגלת לכאב הזה ומתייחסת אליו כחבר לדרך. כחלק מהמסע. נשמתי נשימות עמוקות פנימה וניסיתי להוציא את הכאב החוצה בשאיפות.
העלייה התלולה על כביש 7212 נראתה אינסופית. הלכנו אותה, ללא ריצה. היה לי קשה לחשוב על הקילומטרים הרבים שנותרו לי עד הסיום. אבל ידעתי שבסיום העלייה מתחיל החלק האחרון בהחלט במסע. ועכשיו, עכשיו אסור לי לוותר. ידעתי שצפויים לי כמה קילומטרים רצופים של ירידה, שם אני חזקה ומהירה, ושמרתי על הכח כדי שאוכל למצות את מלוא הפוטנציאל בירידה. בסיום העלייה נפרדתי שוב מאסף, והתחלתי לרוץ בדרך המפותלת של שוויצריה הקטנה. את הדרך הזאת רצתי הרבה פעמים, ידעתי שהיא נוחה לי. רצתי גם ברוב העליות כי ידעתי שהן מתונות וקצרות ואחריהן אפשר לשחרר רגליים בירידה. הגברתי את הקצב ושטתי. באוזניות התנגן בעיתוי מושלם השיר של ביונסה.
“running…running”
כאילו מישהו תכנן פס קול במיוחד לריצה שלי. בתחנה 11 קיבלתי זריקת אנרגיה מטורפת מהמתאמנים שלי, ואנשים שהיו שם ומחאו כפיים. כל כניסה לתחנה הטעינה אותי מחדש. נגמר לי כבר הכח. השרירים כאבו, הגב כאב, עדיין לא הוצאתי קול, והרגשתי שהגרביים מתמלאות בדם מהשלפוחיות. אבל ידעתי שזה הסוף, ועכשיו הירידה המתגלגלת שהתאמנתי עליה וחיכיתי לה כל המרוץ. נשימה עמוקה והתגלגלתי בריצה מהירה למטה. כבר לא היה מה לשמור. ידעתי שבירידה של שביל העזים אוריד את הקצב, אז החלטתי שעד לשם אני מנצלת את הירידה הנוחה של הכביש לצמצום זמנים והגברת קצב. ההתרגשות מהסיום שמתקרב האפילה על הכאבים והרגשתי שאני דוהרת. שוב באורח פלא התנגן שיר באוזניות:

"Oh Father tell me, do we get what we deserve?
Oh we get what we deserve

And way down we go-o-o-o-o
Way down we go-o-o-o-o
Say way down we go
Way down we go"

את שביל העיזים התלול ירדתי בזהירות אבל במהירות גבוהה יותר ממה שביצעתי באימונים. בכל פעם שרציתי לנוח אמרתי לעצמי שזה הסוף. דיברתי לעצמי בקול וצעקתי על עצמי "אל תוותרי!". התסכלתי שוב ושוב על כף היד שם כתבתי לעצמי מראש "לא לוותר". וכל כך הרבה פעמים רציתי לוותר, לעבור להליכה, סתם לעמוד, לשבת. אבל לא, לא עכשיו. לא 7 ק"מ מהסוף…הסתכלתי על השעון וראיתי שעברו פחות מ9 שעות, והבנתי שלא רק שאני הולכת לעמוד ב10:30 שעות שתכננתי, אלא אולי אפילו להצליח לסיים את זה בפחות מ10 שעות. הגעתי לתחנה האחרונה. שם צעקו לי האנשים שאני הרצה השלישית במקצה 80 וראשונה בנשים. החלטתי שאת ששת הקילומטרים האחרונים אני מסיימת בריצה כמעט רצופה, מינימום הליכות, מקסימום קצב. והנה אני מתקדמת, ומתקרבת שוב לטיילת. מדמיינת את קו הסיום ואת אסף והחברים שלי מחכים לי. מתקשה להאמין שסיימתי בהצלחה את האתגר הגדול הזה, שעד לא מזמן היה נראה לי בלתי אפשרי. יודעת בתוך ליבי שביצעתי את הכי טוב שלי, התנהלתי לפי התכנית, התגברתי על המשברים, ניהלתי את הכאב. שלטתי בקצב. הרגשתי על גג העולם ודמעות של התרגשות חנקו את גרוני. בקילומטר האחרון אסף הגיע אלי, שאל אותי שאלות ואפילו לא שמעתי מה שאל, לא דיברתי, רק להתקדם צעד אחר צעד, הכי מהר שאפשר עם שארית האנרגיה לקו הסיום.
הגעתי. ראיתי את התוצאה והבנתי שעשיתי את זה מהר יותר בשעה ממה שתכננתי. 9:34. ידיים באוויר. נשיקה גדולה לאסף, חיבוק לכל החברים שהיו איתי בכל התהליך, באימונים, וגם בתחרות עצמה.
עשיתי את זה. במו רגליי.

שם בישרו לי שאכן הגעתי שלישית במקצה וראשונה בנשים.
לעלות על פודיום בתחרות אולטרה מרתון ראשונה שלי היה בגדר חלום שאפילו לא העזתי לחלום. סיומת מתוקה לדרך הארוכה שעברתי. הדובדבן שבקצפת.
 
עכשיו כשה-"היי" קצת ירד, אני אשב ואתכנן את היעדים הבאים. התחרות הזו פתחה לי את התיאבון לעוד אתגרים. הבנתי שהדבר החשוב ביותר באולטרה הוא לא הכושר, לא סיבולת לב ריאה, לא שרירים, אלא הכרת המסלול והמאמץ שכל קטע דורש כדי לדעת לנהל את חלוקת האנרגיה, תכנון מראש, אסטרטגיה, ובעיקר התעקשות כל הדרך לא לסטות מהאסטרגיה שתכננתי ולהיצמד אליה.

אבל לפני הכל, אתן לשרירים להשתחרר. אהנה מתחושת השיכרון, אהנה מזמן עם המשפחה.
אנוח קצת.

הייתה לי הזכות לרוץ לצד רצי אולטרה חזקים ומנוסים ממני, לקבל מהם השראה, ללמוד ולהתייעץ איתם במהלך האימונים, כל הזמן. רק נכנסתי לעולם הזה שמלא באנשים טובים, שחווים יום יום עבודה קשה וסיזיפית ועמידה באתגרים, ויש לי כל כך הרבה מה ללמוד, מהם, ומהניסיון שאצבור בעצמי.

אמנם זה האולטרה הראשון שלי, וקטונתי מלתת עצות לאחרים, אבל אני רוצה לסכם את האסטרטגיה שלי במרוץ, ומה עבד בשבילי. אולי זה יוכל לעזור ולו במעט, לרצים שעומדים בפני משימת אולטרה ראשונה שלהם.

1. הכרתי מראש את המסלול ורצתי עליו כמה פעמים. גם את המסכמת בצעתי עליו וכך עם הזמן קבעתי לי קצב תחרות לעליות, קצב למישור, קצב לירידת שטח וקצב לירידת כביש, ותרגלתי את זה באימונים.
2. בעליות ארוכות מתונות ביצעתי אסטרטגיה של 300-200. 300 מטר ריצה, 200 מטר הליכה.

3. עליות חדות ביצעתי בהליכה מהירה. גם את זה תרגלתי באימונים.

4. למעט רמזורים אדומים לא עצרתי בכלל. הקו שהנחה אותי היה כל הזמן להיות בתנועה ולהתקדם. לנוח תוך כדי הליכה. לנצל את ההליכות בעליה לאכילה והתאוששות.
5. רצתי מהר יותר בירידות אבל לא מהר מידי כדי לא להגיע למאמץ יתר על השרירים בשלב מוקדם של התחרות.
6. בירידות ב 20 הק"מ האחרונים רצתי מהר בצורה פחות שמרנית. את זה השארתי לתחרות עצמה. באימונים רצתי גם את הירידות האחרונות באופן שמרני כי אימונים רבים עוד היו לפני.
7. שמתי לי למטרה לבזבז מינימום זמן בתחנות. לקחת מה שאני צריכה ומיד להמשיך. כל דקה בתחנה זה עוד     12 דקות בזמן הכללי. (12 תחנות)
8. היה חשוב לי לדעת בדיוק מה אני צריכה מראש, ולידע את כל המלווים והשותפים למסע.
9. ניטרתי את עצמי כל הזמן ווידאתי שאני אוכלת מספיק, שותה מספיק, ומאוזנת מבחינת מלחים. ממש כל קילומטר עשיתי את הבדיקה הזאת. כדי להקל על עצמי רשמתי את תכנית התזונה על היד.
10. השתדלתי לא לחשב כמה נשאר. לרוץ עכשיו. להתקדם כל הזמן.
11. ניסיתי לחוות את המסלול ולזכור כל רגע ממנו. צילמתי בראש תמונות לזיכרון.
12. כתבתי ביום שאחרי את הסיכום הזה. שיהיה לי למזכרת.

מוזמנים לקרוא גם את הפרק הראשון – המסע שלי לריצת אולטרה 80 ק"מ.